פסק-דין בתיק איו"ש 306/03

הנשיא אל"ם ש' גורדון:

עיקרי העובדות הצריכות לעניין

ביום 15.9.01, בסביבות השעה 06:00, ניגש המערער, אימן אבו הניה, אשר עבד כפועל במטעי התמרים שבישוב ארגמן, אל מעבידו, איתן רייך, שלף סכין אשר הכין מבעוד מועד, דקרו בגבו וברח מהמקום. כתוצאה מהדקירה נפצע איתן רייך ופונה לבית חולים "הדסה" הר-הצופים לקבלת טיפול רפואי.

לאחר שהמערער נלכד והועבר לחקירה, ולאחר שהושלמה אף חקירתו, הוגש נגדו כתב אישום לביהמ"ש הצבאי שומרון. שתיים הן העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום האמור:

א.      ניסיון לגרימת מוות בכוונה - עבירה לפי ס' 51(א) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל - 1970, יחד עם סעיפים 19 ו-20 לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (יהודה והשומרון) (מס' 225), התשכ"ח - 1968.

ב.      תקיפה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי ס' 67(ב)(1) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון) (מס' 378), התש"ל - 1970.

לאחר ניהול משפט הוכחות מצא ביהמ"ש קמא את אשמתו של המערער בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. משכך, ומשסבר ביהמ"ש כי העבירה הנוספת אשר יוחסה למערער, זו שעניינה תקיפה בנסיבות מחמירות, אינה אלא עבירה חלופית לראשונה, הורה ביהמ"ש על מחיקתה של זו.

משהורשע המערער כאמור, גזר עליו ההרכב הנכבד, פה אחד, עונש של 13 שנות מאסר, מהן 10 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.

הערעור

ערעור זה של הסנגוריה מכוון הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש.

אשר להרשעה, ניטען כי שגה ביהמ"ש קמא בהכרעת דינו, שכן לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה. לשיטתה של הסנגוריה, אין כל ראיה שהמערער חפץ במות מעבידו ואף נסיבות העניין, היינו: העבודה כי המערער הסתפק בדקירה אחת בלבד והפציעה הקלה שזו גרמה, תומכות במסקנה זו.

אשר לעונש, ניטען כי ביהמ"ש קמא החמיר עם המערער יתר על המידה, ולא הביא בחשבון את עברו הנקי ואת הפציעה הקלה אשר גרם למעבידו.

ערעור זה הובא בפני הרכב של שלושה עוד ביום 28.7.04, אך בסופה של אותה ישיבה מצאנו לקבוע כך:

"הואיל ובתיק זה שבה ומתעוררת השאלה מהו היסוד הנפשי הנדרש בעבירות של גרימת מוות בכוונה וניסיון לעבור עבירה כאמור, ומאחר ובשאלות אלה ניתנו לאחרונה החלטות סותרות, החלטנו, בהתאם לסמכותנו שבס' 4ב(ג)(4) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378), התש"ל - 1970, להורות כי המשך הדיון בתיק זה יתקיים בפני מותב של 5 שופטים."

בהתאם להחלטה זו התכנס ההרכב המורחב ביום 25.10.04, ומכאן ההחלטה.

היסוד הנפשי הנדרש לעבירה של גרימת מוות בכוונה

עד לאחרונה, שררה אי-וודאות בכל נוגע ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה של גרימת מוות בכוונה. הגם שמשך שנים קבעה הפסיקה, באופן עקבי, כי לצורך הרשעה כאמור נדרשת כוונה של ממש, היינו: צפיית התוצאה הקטלנית וחפץ בה, הרי שבשנת 1994 חל מהפך בעניין זה, לאחר שבימ"ש זה, בהרכב בראשות נשיאו דאז, אל"ם משה שפי, קבע כי אמנם נדרשת צפיית התוצאה הקטלנית, אך די ב יסוד נפשי של פזיזות, היינו: אדישות או חוסר אכפתיות באשר לתוצאה הקטלנית (ע' איו"ש 222/93 התובע הצבאי נ' עישה, פסד"ן ח' 149).

יחד עם זאת, מששבה ועלתה שאלת היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה המושלמת פעם ועוד פעם, הובא העניין לאחרונה בפני הרכב מורחב של 5 שופטים, אשר קבע, בניגוד לפסק הדין בעניין "עישה" הנ"ל, כי לא די ביסוד נפשי של פזיזות ורק מקום בו הוכיחה התביעה כוונה של ממש, יהיה מקום להרשעה בעבירה של גרימת מוות בכוונה (ע' איו"ש 79/99 שמאסנה נ' התובע הצבאי).

מכאן, עלינו לברר כיצד משפיעה החלטה אחרונה זו, אם בכלל, על קביעת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של ניסיון לגרימת מוות בכוונה.